סיפורים קטנים על שמריה הגדול 

רבות מאוד נכתב על שמריה גוטמן כארכיאולוג, וכאדם יוצא דופן. כמי שסלד מהסיסמא : גמלא -  מצדה של הגולן. הארכיאולוג  שהתגורר בקרוון בתוך שטח החפירה בגמלא ולא אהב שאומרים שיהודי העיר התאבדו. רבות נכתב על שמריה שנולד  1909 באותה שנה נולדו תל אביב ודגניה א',  שמריה הוא הראשון שחפר במצדה ב1933.   

הפעם בחרתי לפנות לאנשים שהיו קרובים אליו ולשמוע מהם סיפורים קטנים על שמריה הגדול אני מניח שרובם, נחשפים כאן בפעם הראשונה.  אם מי ששמו/ה לא הגיע אלי אני מתנצל ואשמח אם יפנו אלי, ובהחלט אפשרית כתבת המשך.

אני זכיתי להכיר את שמריה גוטמן במסגרת עיסוקי כפקח בשמורת גמלא באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. כל מפגש עם איש יקר זה הייתה חוויה בלתי נשכחת. קיבוצי הגולן נוהגים לשלוח את תלמידי כתות ז'  שנת הבר מצווה שלהם ליום חפירות בגמלא. הצטרפתי לחפירה זו עם כל ארבעת ילדיי. שמריה כבר בתדרוך הבוקר  לזאטוטים שבה את ליבם והוסיפם למעריציו. היה  אומר לילדים יתכן שתמצאו רק חתיכת עצם אולי חתיכת חרס שבור  ואולי כלום לא להתאכזב, גם אנחנו לפעמים חודשים לא מוצאים דבר. ילדי הגולן במגע הראשון עם שמריה הפכו למעריצים נלהבים.                                                                         

באותן שנים היו ימים שצה"ל היה חוסם את הכניסה לגמלא בגלל ירי של טנקים במתקן אימונים סמוך. בוקר אחד החוסמים לא הגיעו. שמריה וחבורתו התארגנו לירידה לאתר ליום חפירות, לפתע הופיע ג'יפ צבאי בדהרה ירד ממנו קצין צעיר ושאג "מי האחראי כאן" שמריה ענה לו, "אני" הקצין התבונן בגבר הקשיש נמוך הקומה בתדהמה ואמר "אתם צריכים להתקפל מכאן" התקרב אליו שמריה ואמר לקצין הצעיר "אתה לא רואה שאני כבר מקופל".                                                                                        זה הסיפור הקטן שלי עם שמריה. להלן מצורפים סיפורם של מעריצי שמריה נוספים.